ביהמ"ש: לא הורם נטל השכנוע ע"פ סעיף 23 לחוק הירושה לקיום צוואה בע"פ

פתח דבר:

1.         המנוח ר.ה. ז"ל , נולד ביום 22.12.1932 ונפטר ביום 24.1.05 (להלן:"המנוח"); על פי הנטען המנוח הותיר אחריו שתי צוואות, אחת  בכתב מיום 2.5.00 והשנייה  בעל פה מיום 24.1.05. את הצוואה בעל פה ביקשה בתו התובעת דנן לקיים , ואילו קיום הצוואה בכתב נתבקש ע"י אלמנתו-הנתבעת, כאשר כל אחת מן השתיים מתנגדת לקיום הצוואה בה מצדדת האחרת.

2.         בצוואתו בעל פה  הנחיל המנוח את כלל עיזבונו לבתו התובעת והדיר את שאר ילדיו. לעומת זאת, בצוואתו בכתב הוא הנחיל את עזבונו לחמישה מתוך ששת ילדיו, עליהם נמנים התובעת ושני ילדיו מאלמנתו הנתבעת וכן לעוד שני נכדים, והדיר את  בנו ר' מצוואתו זו (להלן: "הצוואה בכתב").

            להשלמת התמונה יצוין כי המנוח היה נשוי שלוש פעמים, ונולדו לו מכל אישה 2 ילדים, כאשר במועד פטירתו היה נשוי לנתבעת, אולם הוא התגורר ב______ואילו היא התגוררה ב____________.

3.         לאור הוראת סעיף 67 א לחוק הירושה, העבירה הרשמת לעניני משפחה בנצרת את הבקשות וההתנגדויות לדיון בפני בית משפט זה.

4.         תחילה נדונה הבקשה לקיום הצוואה בעל פה בהיותה המאוחרת מבין השתיים שכן  היא מבטלת, הלכה למעשה, את קודמתה.

5.         לפני נחקרו עדי התובעת, מר א.ק. (להלן: "ק'") וגב' ח.ב. (להלן: "ח.ב."); זה המקום לציין, כי בית המשפט החליט ביום 6.3.07 להתעלם כליל מתצהיר הנתבעת משלא התייצבה להיחקר עליו. בתום הדיון הגישו הצדדים את סיכומיהם בכתב.

טענות הצדדים

6.         לשיטת התובעת, עסקינן בצוואה בעל פה, בהתאם לסעיף 23 לחוק הירושה; התובעת מסבירה וטוענת, כי המנוח  ערך את הצוואה בהיותו "רואה עצמו מול פני המוות" וציווה בעל פה, בפני שני עדים - ק' וח.ב., את כל עיזבונו לטובתה.

בתצהירה של ח.ב. מיום 11.7.05 שנערך מספר חודשים לאחר פטירת המנוח והערוך בשפה האנגלית, היא פירטה נסיבות עריכת הצוואה בעל פה ; תצהיר זה מהווה, כך לטענת התובעת, זכרון דברים כמשמעותו בסעיף 23 לחוק הירושה (להלן:"זכרון הדברים").

ודוק, אין מחלוקת כי תצהיר זה לא הופקד אצל הרשם לעניני משפחה, כמתחייב על פי סעיף 23 (ב) אלא שהוגש לו לראשונה בצוותא עם בקשת התובעת לקיום הצוואה בעל פה.

בתצהירו של  ק' התומך בבקשה לקיום הצוואה בעל פה, הוא פירט את תוכן השיחה שהתנהלה בינו לבין המנוח, מספר שעות לפני פטירת המנוח, ואשר במהלכה, מסר לו המנוח, כי הוא מוריש את רכושו לבתו-התובעת; ק' ערך תרשומת לשיחה זו, והתרשמות שלטענת התובעת מהווה "זכרון דברים" צורפה כנספח א' לתצהיר ק'.

            בנסיבות אלה טוענת התובעת, כי הצוואה בה עסקינן הינה צוואה בעל פה העונה על הדרישות המהותיות של סעיף 23 (א) לחוק הירושה. התובעת מוסיפה וטוענת, כי אמנם, במקרה דנן, לא התקיימו הוראות סעיף 23(ב) לחוק הירושה במלואן, שכן זכרון הדברים לא הופקד אצל הרשם לעניני ירושה, אולם על פי הפסיקה, מדובר בפגם צורני אשר ניתן לתיקון  לפי סעיף 25 לחוק , משמדובר בצוואה המבטאת את רצונו האמיתי של המנוח.

7.         מאידך טוענת הנתבעת, כי הצוואה בה עסקינן אינה עונה על דרישות סעיף 23 לחוק הירושה.

לטענתה , במקרה דנן לא הוכח שהמנוח היה "שכיב מרע" או "ראה עצמו מול פני המוות" כמתחייב על פי סעיף 23(א) לחוק הירושה, שכן לא הובאו מסמכים רפואיים כלשהם על מצבו הבריאותי ערב פטירתו.

באשר לתצהיר שערכה ח.ב. טוענת הנתבעת, כי  הוא נערך בחלוף כ- 6 חודשים מפטירת המנוח. כמו כן, תצהיר זה אינו מפרט את תוכן השיחה שהתנהלה בינה לבין המנוח או את מועד השיחה, כנדרש על פי סעיף 23  החוק.

            באשר לתרשומת שערך ק' טוענת הנתבעת, כי אין בה כל זכר לכוונה המיוחסת למנוח  להוריש  את עזבונו לתובעת. לשיטת הנתבעת, ההבטחות השונות שנתן המנוח לק' לא היו כדי צוואה ממש, והמנוח לא גילה רצונו האחרון לגבי מה שייעשה ברכושו. לטענתה הבטחות אלה שתועדו בתרשומת, נועדו על מנת לשכנע את ק' להתחתן עם התובעת.

אי לכך, טוענת הנתבעת, כי אין בפנינו צוואה בעל פה כמשמעותה בסעיף 23 לחוק הירושה.

דיון:

סעיף 23 לחוק הירושה- צוואה בעל פה

8.         צוואה בעל פה נבדלת משלוש הצורות האחרות לעשיית צוואה בכך שהיא אינה נעשית על ידי המצווה בכתב, הוא אינו רואה את נוסח הצוואה הכתוב ואינו חותם עליו. בנסיבות אלה, קם החשש כי הצוואה שבעל פה תיכשל בשיקוף מלא ומדויק של רצון המצווה.  על כן הוצבו במסגרת סעיף 23 לחוק הירושה, דרישות שונות, שנועדו על מנת להסיר חשש זה, והן בגדר דרישות מהותיות לשם קיום צוואה בעל פה. ודוק: במקרה מעין זה בית המשפט נדרש להקפיד על מילוי כל הדרישות המפורטות בסעיף 23 לחוק הירושה ככתבן וכלשונן, כדי להבטיח, ככל האפשר, שהצוואה תקוים כפי שנאמרה בפועל מפי המצווה   ר' : (ע"א 436/01 רכאב נ' רכאב , פ"ד נח(6)913, ר' גם: ספרו של שאול שוחט, "פגמים בצוואה", מהדורה שנייה, התשס"א-2001, עמ'152-153).